בשנת 415 לפנה"ס כותב אוריפידס את "נשי טרויה". הוא משתמש בסיפור, שכבר בימיו נחשב לקדום ומיתי, כדי למחות על ההתנהגות הברברית של בני עמו, היוונים, כלפי אוכלוסיות שכבשו. ב- 1965, על רקע מלחמת אלג'יר, בוחר סארטר לעבד מחדש את המחזה ולהזכיר לצרפתים את מחיר הקולוניאליזם. "המלחמה לא משאירה אחריה לא מנצחים ולא מנוצחים", אומר סארטר, "יוונים הרסו את טרויה, אולם לא הפיקו שום ברכה מניצחונם". ב- 1983, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, הוצג המחזה בהבימה ועורר רעש גדול. 
אנסמבל תמונע שב ומעלה את אחד המחזות הגדולים שנכתבו על מחיר המלחמה.

מאת: אוריפידס
עיבוד: ז'אן פול סארטר
תרגום: אלי מלכא
בימוי: שלמה פלסנר
מוזיקה: גלית פלורנץ
תפאורה: דנה צרפתי
תלבושות: סבטלנה ברגר
תאורה: קרן גרנק
ע. במאי: טל עורבי
ניהול הצגה: קרן יובל

שחקנים: נדב בושם (טַלְתִיבּיוֹס), איציק גבאי (מֶנֶלאוס), מאיה הר-ציון (הלנה), אסתי זקהיים (הֶקוּבַּה), שנטל כהן (קסנדרה), אודליה סגל-מיכאל (אנדרומַכַה).

"להוריד את הכובע בפני הבמאי וצוותו שהצליחו להעמיד גרסה תמציתית, מרוכזת ורבת עוצמה של המחזה... זו הפקה מרשימה וחזקה שמצליחה להעביר את העוצמה הפיוטית של הטקסט האלמותי, אחד מהטקסטים הדרמטיים היפים ביותר שנכתבו אי פעם נגד המלחמה ומחירה."

שי בר יעקב "ידיעות אחרונות" 

 

"מהדימוי הראשון, המצמרר, שפותח את ההצגה, "נשי טרויה" מדגימה כיצד אפשר להתמודד ברגישות ונחישות עם קלאסיקה. זו הפקה בעלת איכויות מיתיות... השירים מספקים כמה מהרגעים המענגים ביותר בהצגה. ההחלטה לשלב פסקול ססגוני, אירוויזיוני, מתקתק ומרתק, מקרבת את ההצגה אל התרבות העכשווית מבלי להזדקק לרמיזות פוליטיות אקטואליות...זה לא היה עובד בלי משחק מרשים של הצוות."

איתן בר יוסף "עכבר העיר"

 

"הצגה שלמה ומרגשת, שיופיה טמון דווקא בעירוב הסגנונות שבה, שמצליחים היטב להיקשר לכדי שפה בימתית אחת... ריקודים ושירה שמזכירים לעיתים אופרת רוק... אבל עיקר הצלחתה של ההפקה נעוצה במשחק מצוין". 
עופר עין גל "פנאי פלוס"

 

"גרסה בימתית מצויינת... בימוי מחשמל... שחקניות מצוינות."

צבי גורן "אתר הבמה"

 

 "זה מחזה על אנשים ולכן אנשים צריכים לראות אותו שוב ושוב.. מכבד את הטקסט ואת רצינות העשייה.. אודליה סגל יכולה לרשום הישג נדיר בתיאטרון הישראלי.. העיקר לראות ולשמוע ולהפנים" 
מיכאל הנדלזלץ- הארץ

 
על המחזה 
נסיך טרויה חוטף את אישתו של מלך ספרטה. זוהי עילה למלחמה. עמי יוון מתאחדים ומטילים מצור על טרויה. אחרי עשר שנות מצור,רגע לפני שהיוונים נסוגים, מציע אודיסאוס תחבולה. הצבא מעמיד פנים שהוא עוזב את חופי טרויה ומשאיר לכאורה מתנה לפיוס האלים, סוס עץ ענק בו מסתתרים לוחמים. הטרויאנים חוגגים את הניצחון ומכניסים את הסוס לעירם. באמצע הלילה יוצאים הלוחמים מהסוס, פותחים את השערים לצבא יוון ומחריבים את טרויה. 
על רקע חומות העיר העולה בלהבות אנו מתוודעים לראשונה לנשי טרויה. אחרי שקברו את הגברים הן מובלות לספינות של היוונים, אלה שרצחו את יקירהן. הן השלל. תכף יהפכו לשפחות. בתחילת המחזה מודיע טַלְתִיבּיוֹס, שליח הצבא היווני, להֶקוּבָּה, מלכת טרויה, כיצד יאבדו היא וכל בנות עמה את חירותן. קסנדרה, בתה של הֶקוּבָּה, צוהלת משמחה כשנודע לה שאגממנון, מלך יוון, רוצה בה כפילגש. כולם חושבים שהשתגעה, אולם היא יודעת שאיחודה לאגממנון יביא למותם המשותף. למען הנקמה היא מוכנה להקריב את עצמה. אנְדְרומַכַה, אשת הֶקְטור הגיבור, בנה של הקובה, מחבקת את בנה התינוק, יורש העצר האחרון למשפחת המלוכה. היוונים דורשים לקחת את התינוק כדי להשליכו מהחומות. הלנה, שבעתיה פרצה המלחמה, נלחמת על חייה מול מֶנֶלאוס, בעלה הנבגדד. ובין כולן עוברת הקובה. אנו רואים אותה הופכת ממלכה, המחויבת לכבוד ולשמירת כללי הטקס, לאמא המתייפחת על מות ילדיה, אישה חסרת עכבות, שלא מוכנה לקבל את שרירותיות מעשיהם של גברים.

ביקורת באתר הבמה, צבי גורן:
ביקורת באתר אימגו, דן לחמן:
על "נשי טרויה" באתר e-mago